בשבת קראנו על נוח, על המבול ועל התיבה המגינה.
מגזין "לבית" של עיתון "המבשר" הזמין אותי להשתתף בכתבה.
חשבתי שגם את תהני לקרוא את הדברים שכתבתי, ואני מצרפת לך אותן.
לפני שנעבור לשיתוף שלי, נושא הכתבה בקצרה:
"אפילו במצבים שבהם משתולל מסביב מבול והכול נראה רע, ישנה תיבת נח שמצילה.
כאשר האדם מרגיש שפל וירוד, העצה היא – 'עשה לך תיבה'.
לכל אחד יש ניצוץ אלוקי בתוכו, שממנו הוא מקבל כוחות עילאיים ויכול להתעלות,
וזוהי תיבת נח שלו, שמצילה אותו מן המבול.
פרשה זו שייכת לא רק לאותו הדור. היא לימוד עד סוף כל הדורות.
כך נשאלתי:
איך את במקצוע שלך יכולה להגיע לתיבת נח?
אולי לעזור לאחרים לבנות לעצמם?
בתחום בו אני עוסקת, יוצא לי הרבה לפגוש במבול הזה.
הוא שוצף וסוחף, קר שם כל כך וכואב.
אני חושבת שהמבול שאני מעלה כאן מוכר מאוד לרבות מאיתנו,
כמעט לכל אישה שרוצה בשינוי תזונה,
בין אם ממקום של רצון לרדת במשקל, ובין אם ממקום של רצון לשמור על הבריאות.
אותו מבול הוא בעצם תוצר של מערכת היחסים שלנו עם האוכל.
מערכת רגישה ומעט מאתגרת בה אנחנו פוגשות לרוב פער בין הרצון והידע ליישום.
פער שמייצר מעגל של רגשות שליליים כמו אכזבה, אשמה, חרטה, ביקורתיות, הלקאה עצמית וכל שלל הנלווים אליהם.
התזונה פוגשת אותנו על בסיס יומי ולכן הכאב הזה צף שוב ושוב.
האם גם את מכירה את נקודות המפגש האלו?
האם הוא פוגש גם אותך באכילה מול המקרר הפתוח?
בחולשה שתוקפת בסיומו של יום?
מול ארון הבגדים ומצוקת ה"מה אלבש היום?".
אולי בתחושת הכבדות לאחר ארוחות השבת?
במסע קניות לעונה החדשה?
בקושי לטפס את המדרגות?
מול הרופאה ותוצאות הבדיקות?
אני יכולה לדמיין אותך מהנהנת בראש יותר מפעם אחת.
את בוודאי גם יודעת שזאת רק רשימה חלקית מאותם מפגשים.
מה קורה שם כשהמבול מגיע?
הוא מכאיב, הוא מייאש.
הוא מייצר אכילה רגשית שמנסה לאלחש את אותם רגשות לא נעימים,
אבל בעצם מולידה את אותו מעגל מחדש, ולכן הוא הרסני כל כך.
גם אני הייתי שם, נרטבת, נסחפת, שוקעת ומתרוממת,
עד שמצאתי לי כמה פיסות עץ ובניתי לי תיבה.
תיבה כזו שאני רוצה לעזור לכל אישה לבנות.
לא רק כדי להגן על עצמה מפני המבול,
אלא כדי לייצר לעצמה תיבה חמימה ונעימה.
מקום שטוב לה לשהות בו.
אספר לך על שתיים מתוך פיסות העץ, אלו הן תובנות,
תובנות שמרכיבות את התיבה שלי ושל נשים רבות שבחרו לבנות להן תיבה,
והן מתגוררות בה חזקות, רגועות, שמחות ומרוצות.
את התיבה שלי בניתי בהדרגה. גם נוח בנה את התיבה שלו במשך תקופה ארוכה.
כנשים יש לנו שאיפה לשאוף לפרפקציוניזם.
בנושא התזונה זה קשה עד בלתי אפשרי לבצע שינוי דרסטי בתקופה קצרה.
רצוי וצריך לפרק את המטרה לתתי מטרות, לצעדים קטנים.
לייקר כל צעד ולהבין שהוא בעל משמעות גם כשהוא רק חלק אחד מתוך מכלול שלם.
כשאת מייקרת את הפעולות שלך את נהנית מהדרך.
השינוי הקטן הופך להרגל, ואת פנויה לבחור בצעד הבא.
כך ההתקדמות שלך משמרת את עצמה,
ואת לא מוצאת את עצמך שוב בנסיגה, נשטפת במבול…
פיסת עץ נוספת היא שימת לב לצורך שלך בהנאה מהאוכל.
הקב"ה ברא לנו אילנות טובים להנות בהם בני אדם,
שפע ירקות ופירות בצבעים צורות ומרקמים שונים
כשחלק מהמטרה של הבריאה הנפלאה הזו היא לגרום לאדם הנאה.
זהו צורך בסיסי וחשוב לספק אותו.
תזונה בריאה ומקדמת ירידה במשקל בשום אופן לא סותרת הנאה,
זאת לא תזונה סגפנית.
אני מאמינה שכדי להתמיד ולהפוך את התזונה שרצויה לנו לאורח חיים
ולא "כטיפול זמני" התזונה הזאת חייבת להיות מספקת ומהנה.
לכן שמתי לי מטרה להנגיש מתכוני בריאות קלים להכנה
ללא התפשרות על טעם ואפילו לא על נראות.
מזמינה אותך כבר עכשיו לבחור לך צעד אחד קטנטן למחר טוב יותר.
איך הוא יתבטא בתפריט שישמח אותך?
זכרי, כשנעים לך בתיבה את רגועה שמחה ומוגנת.
