כמה הנהוני ראש מזדהים אתה סביב למעגל, חלקן עגומים, חלקן בחיוך מלווה בקריצה, אלו וגם אלו נותנים לריקי כוח להמשיך.

"יצאתי לעבודה עם האופציה הכי עבה מתוך קולקציית הקיץ שלי. זה לא באמת עזר, גם ככה אני סובלת מקור. למרות שיש מי שחושב שלנשים מלאות יש מספיק שכבות".

גיחוך קל נשמע במעגל, וריקי ממשיכה:

"גם יום העבודה המקפיא הזה נגמר בסוף. למרות שהייתי גמורה מהחוויה, החלטתי בדרך הביתה לעבור במרכז הקניות ולחזור הביתה לפחות עם 2 פריטי לבוש ראשונים להתחיל איתם את העונה. לא אלאה אתכן. חזרתי בידיים ריקות, מתקשה לעכל את המידה החדשה, מרגישה שהאריגים החורפיים מוסיפים לי עוד כמה ס"מ להיקפים. מי אמרה שכיף להסתתר מתחת לסוודרים והמעילים? איך אפשר בכלל להסתתר כשאני מרגישה נוכחת יותר מתמיד?"

אני מאוהבת בשמלות הדקיקות, זורקת מלי, הן נותנות לי אשליה של קלילות שאני לא חווה בצורה אחרת. היא נאנחת, אבל מרככת בחיוך, ומחזירה לריקי את רשות הדיבור.

"אחרי הברדק של ההשכבה, עם הקפה והשוקולד של הערב, ישבתי עם עצמי לשיחת משבר. הבנתי שאני לא מסכימה לחיות במציאות הזאת יותר. שההנאות הקטנות שבדרך גורמות לי יותר כאב מאשר שמחה. כשהאסימון הזה נפל הרגשתי שכבר ברור לי מה הצעד הבא שלי. אני הולכת לקחת את עצמי בידיים. אני רוצה להיות אישה שמחה באמת!".

אור נשלח אליה מחברות המעגל. נראה שיש הסכמה כללית, האסימון החליק הלאה ומצא את המסילה לעוד כמה לבבות.

"כשבעלי חזר מתפילת ערבית שיתפתי אותו בהחלטה שלי. סיפרתי לו על התוכנית של שירה, ונתתי לו לישון על זה לילה. בבוקר שלחתי מייל עם הכותרת 'אני רוצה להצטרף לתוכנית'. זהו. מאז הכל היסטוריה, תודה לה' הנה אני כאן, חלק מהמעגל, עושה את הצעד הראשון שלי לימים שמחים יותר. בטוחה שהשמחה שלי תפגוש אותי הרבה מעבר למלתחה שאקפל במדף הבגדים שלי"

כיסא חורק, שמחה נעמדת, מצמידה כף לכף ופוצחת בשירה "עוד יותר טוב, ועוד יותר טוב, ותמיד יהיה לך רק טוב" קולות נוספים מצטרפים אליה. האווירה מתלהטת, האופטמיות מדבקת. ריקי מודה לכולן ומתיישבת זקופה ומאוששת.