אני כותבת לך

אבל אני בעצם יושבת לכתוב לעצמי.

מרגישה בימים האחרונים מבולבלת.

עוברת מתחושה אחת, לתחושת קיצון אחרת.

הרגשת ריקנות, תשישות, אולי עצב?

ויש שם קול שאומר:
"קומי, מה יש לך?"

אבל כשעצרתי והרשתי לעצמי להרגיש,

להסתכל על עצמי מבחוץ ולבחון מה עובר עלי.

התמונה הייתה הרבה יותר ברורה.

ההבנה והחמלה שפגשתי שם, נתנו לי כוח.

את הכוח הזה הרגשתי שאני רוצה להעביר גם לך.

ולמה?

כי בריאות היא לא רק מה שיושב לנו בצלחת.

בריאות מתחילה בלב, ממשיכה בראש,

הגוף הוא המקום האחרון

(אחרון, אחרון אבל חביב…).

בשבועיים האחרונים עברנו טלטלה.

נזרקנו לתוך מציאות של מלחמה.

מלחמה שתופסת אותנו באמצע הלילה,

כאילו חלמנו חלום רע.

12 ימים שהינו בה.

רגעים של פחד, חרדה, צער, חוסר וודאות,

וכל זה עוד לפני העומס שפגשנו בבית,

חלקנו גם בעבודה.

פעלנו בלי הפסקה כשאנחנו בכוננות שיא.

היינו "לביאות", לא כי כך אמרו הסיסמאות בחוץ.

אלא כי לא היו לנו ברירות.

כמו שהיא הגיעה בפתאומיות,

כך היא גם עזבה,

ואנחנו ציפינו לחזור לשגרה.

אבל שגרה היא לא לחיצת כפתור.

הנפש שלנו לא יכולה לעבור ממצב למצב מהר כל כך.

אנחנו חוות עכשיו נפילת מתח.

זה טבעי להרגיש עייפות, עצבות, חוסר מוטיבציה.

אולי תגלי שקשה לך לישון, שהשרירים כואבים (לא, זאת לא קורונה…).

אולי תמצאי את עצמך בוכה בלי סיבה (?) אולי כועסת.

ככל שנהיה בחמלה, בקבלה, נתחזק מהר יותר.

אל תציבי לעצמך דד ליין, תני לזמן לרפא אותך.

שחררי את מה שלא הכרחי, תאפשרי מנוחה, הרפיה.

תעשי פעולות שמרגיעות ומשמחות אותך.

קחי בחשבון שיש סיכוי סביר שגם הסובבים אותך מרגישים כמוך.

תהיי שם בשבילם. הנתינה, האמפטיה, ישפיעו במעגל קסמים על כולם.

מאחלת לכולנו שגרה בריאה, רגועה, שתגיע בדיוק בזמן הנכון.

בשורות טובות וגאולה שלמה ברחמים.

שירה