בפרק הקודם: כיסא חורק, שמחה נעמדת, מצמידה כף לכף ופוצחת בשירה "עוד יותר טוב, ועוד יותר טוב, ותמיד יהיה לך רק טוב" קולות נוספים מצטרפים אליה. האווירה מתלהטת, האופטימיות מדבקת. ריקי מודה לכולן ומתיישבת זקופה ומאוששת.
לאט לאט השירה נרגעת, אפשר לזהות באוויר זרם של תקווה ושמחה. אני מעבירה מבט על המעגל וקולטת את רונית מתרוממת, מרימה גבה כמבקשת אישור להיות הבאה בתור. "בטח" אני אומרת לה בחיוך, והיא פותחת:
"אני לא הולכת לחדש לכן כלום, אני בטוחה שכל מה שאומר כאן מוכר לכן מאוד, ובכל זאת למרות שאותן עובדות מוכרות היו נוכחות בסביבה שלי הרבה זמן, הייתי אומרת יותר מדי זמן, לא הבנתי את המשמעות שלהן, לא ראיתי את האבסורד, עד שנפלה בי ההבנה בה אני רוצה לשתף אתכן".
הבעה סקרנית עולה על פני המשתתפות, כמה מהן רוכנות קדימה ומצפות לשמוע עוד.
רונית ממשיכה: "חשבתן פעם איפה פוגש אתכן המשקל? אני כנראה לא חשבתי מספיק, אולי סוג של הכחשה, עד שבאה תפארת והכריחה אותי להסתכל למציאות בעניים".
"תפארת היא חברה לצוות, חברה טובה ואהובה שגרמה לי בחודשים האחרונים למערבולת רגשות לא נעימה. עד לתקופה האחרונה היינו צמד חברות עגלגלות ועליזות, החיבה המשותפת שלנו לאוכל לא היא זו שיצרה את החברות, אבל בהחלט תיבלה אותה בעסיסיות. כל זה היה נכון עד ליום שבו החליטה תפארת שהיא בוחרת להיכנס לתהליך שינוי במטרה לרדת במשקל. את ההפסקות החווייתיות שלנו שהיו מלאות צחוק ושחרור החליפו הפסקות מלאות מתח, ציניות ואשמה. נבהלתי לגלות כי החיבה שרחשתי כלפיה התחלפה בתסכול ושנאה. בשבוע שעבר כשבאחד הימים העדפתי להישאר בעמדה ולאכול כשהמסך משמש לי לחברה, נתתי למחשבות להציף אותי בלי הדחקה וההבנה שעלתה בי הייתה שאני פשוט מקנאה. אני מקנאה בתפארת ומתוך אותה קנאה אני מבקרת אותה ואת הבחירות החדשות שלה. התביישתי נורא".
סומק קל עולה בלחיים של רינה, אבל המבטים המפצירים מן המעגל לא נותנים לה לסגת, והיא ממשיכה:
"הבנתי שאני חייבת לה התנצלות, שהייתי חברה לא הוגנת. סיימתי את הארוחה מהר, גם ככה איבדתי את התאבון, ביקשתי מתפארת שתצטרף אלי למרפסת. באוויר הפתוח היה לי קל יותר להתנצל. תפארת חיבקה אותי בהבנה וביקשה רשות לדבר איתי בכנות, כבר הייתי במוד חשוף כך שזרמתי. כאן תפארת העלתה את השאלה שהצגתי לכן בהתחלה, היא שאלה איפה פוגש אותי המשקל שלי ואני עניתי. אוחח… כמה כאב עלה שם. 'אבל קשה לי', אמרתי לה לפני שהיא תציע לי לדבוק בתוכנית שלה. 'קשה לי לוותר על מאכלים שאני אוהבת, קשה לי לעצור כשאני שבעה, קשה לי להתחייב על שינוי' תפארת עצרה אותי בעדינות ושאלה ' ועכשיו לא קשה לך? לפני דקה שיתפת איפה פוגש אותך המשקל והדמעות הציפו לך את העיניים. אז גם עכשיו קשה לך'. שתקתי, די המומה מהתובנה הפשוטה ואבסורדית כל כך. 'את צודקת, אמרתי לה, קשה לי בכל מקרה' הרגשתי מובסת".
הטיימר צלצל, חזרנו לעמדות המחשב. כל היום ניקר לי קול בראש: 'קשה לך בכל מקרה. קשה לך בכל מקרה…' אם כך, חשבתי, אולי כדאי לבחור בקושי שיקדם אותי למקום טוב יותר??"
השאלה של רונית נשארה באוויר, המתח היה מחשמל.
התלבטתי לרגע, והעזתי להפר את השקט בשאלה: "את כאן רונית כדי להחליף קושי אחד בקושי אחר?"
רונית מחייכת, היא יודעת לאן אני חותרת. "בהחלט לא. אמנם כדי להגיע לכאן הייתי צריכה את התובנה הראשונה והיא שהקושי קיים בכל מקרה, וכדאי לי להעדיף קושי שיקדם אותי וייתן לי סיכוי להיות לבסוף שמחה יותר. אבל מה שגרם לי באמת להיות חלק מהמעגל הנפלא הזה הוא ההבנה שתהליך שינוי לא חייב להיות קשה, או כמו שאת אומרת, הוא חייב להיות מתחשב ונעים. הידיעה שאני לא מתחילה לרוץ היום מרתון אלא לוקחת צעד לשינוי, היא זאת שנסכה בי רוגע ובטחון לקחת צעד ולהיכנס למעגל".
מהכיסא הסמוך קמה מישהי, היא קורצת לרונית ופונה אלינו: "נעים מאוד חברות, אני תפארת ואני מודה על הזכות להיות אשמה בשיתוף הזה". היא מעניקה לרונית חיבוק חם, כזה שלא מותיר שאלה לגבי טיב הקשר שנוצר מחדש.
המשך בפרק הבא אי"ה…
את מוצאת את עצמך שייכת למעגל, ורוצה לשתף ברגע המכונן שלך?
אני מזמינה אותך לקחת חלק בסיפור שלי – שלך – שלה. שתפי אותי.
נשים ומשקל בלי סודות – כבר עכשיו את מרגישה קלילה ומשוחררת (:
