בפרק הקודם: מהכיסא הסמוך קמה מישהי, היא קורצת לרונית ופונה אלינו: "נעים מאוד חברות, אני תפארת ואני מודה על הזכות להיות אשמה בשיתוף הזה". היא מעניקה לרונית חיבוק חם, כזה שלא מותיר שאלה לגבי טיב הקשר שנוצר מחדש.
"אפשר לקבל את רשות הדיבור?" תפארת שואלת, וכמובן נענית בחיוב. רונית מתיישבת ותפארת פותחת:
"כמו שרונית גילתה לכן, יש לי חיבה גדולה לאוכל. תחביב כזה שעם השנים החל לבטא את עצמו בנראות שלי, בבריאות שלי, ובתחושת הכבדות שאני סוחבת אתי לכל מקום. התופעות האלו לא קרו אתמול. הן רמזו לי בנימוס, אבל לא נתתי להן את היחס הראוי, הן הלכו ותפחו, ועכשיו הן תופסות מקום משמעותי בחיים שלי, תופסות מקום בכל המובנים".
תפארת קורצת, צחקוקים מזדהים משיבים לה.
"לפני תקופה ערכתי בדיקות דם, מה אגיד? התוצאות לא משהו. רופאת המשפחה קראה אותי לסדר, והזהירה בצורה שלא משתמעת לשתי פנים כי אני חייבת לתפוס את עצמי בידיים. אם לא כן, אני כנראה אממש את הפוטנציאל הפחות חיובי של הגנטיקה המשפחתית. כך היא אמרה והכתה על השולחן בדרמטיות. המבטא הזר שלה הוסיף לדברים טון חמור במיוחד.
קמתי והתקדמתי לכיוון הדלת, כשהיא נועצת בי מבט רציני מבעד למשקפי הקריאה שלה. הרגשתי נזופה כתלמידה סוררת. יצאתי ממנה והבנתי שאין לאן לברוח. החלטתי שאני בוחרת בשינוי. את ההחלטה לא שמרתי לעצמי, הכרזתי עליה בבית, בעבודה, בפורום משפחתי מורחב. כולם ידעו שאני 'חוזרת בתזונה'.
זאת בעצם נקודת הזמן עליה דיברה רונית, בה אני באמת משתדלת, וכביכול אפילו מצליחה לשפר את התזונה שלי. רק מה? אני כנראה נלהבת מדי, קיצונית מדי, והמשבר לא מאחר לבוא. אני מגיעה לרגעים של חוסר שליטה וחשקים שאני לא מצליחה להגיד להם לא.
אבל מה אני אעשה? איך אני יכולה לאכול מה שבא לי כשכולם שמעו על ההכרזה החגיגית שלי? מצאתי את עצמי קונה ואוכלת במסתור. ההרגשה הייתה נוראית. לא מצאתי הנאה באכילה, הרגשתי נורא מעצם ההסתרה, ועדיין לא הצלחתי לעצור את התופעה המביכה".
תפארת עוצרת ובודקת את תגובת הסביבה. "אתן אולי לועגות לי" היא אומרת בטון ירוד. "לא, מה פתאום, מכירות את זה…" התגובות נזרקות לכיוונה בעידוד, היא נראית מופתעת, מזדקפת ומקבלת כוח להמשיך.
"הרגע המכריע קרה באחר צוהריים סוער. הילדים רבו, אני הייתי מותשת אחרי יום מאתגר בעבודה, טריגר שהזמין את האכילה הלא מבוקרת שלי. בתיק חיכתה לי אריזת חטיף שקניתי בדרך הביתה. התחמקתי עם התיק לחדר השירות, וכך כשאני עומדת בין מכונת הכביסה למייבש אכלתי ממנו במהירות כאילו מישהו רודף אחרי, או בכנות, כדי לסיים מהר עם האכילה "האסורה" הזו.
לא יודעת איך פספסתי את הקטן שפתאום הופיע מולי. 'אמא' הוא אמר בקול מלא פליאה, 'למה את אוכלת כאן?' ניסיתי להבריח את האריזה אל מאחורי הגב, אבל היה מאוחר מדי. הוא הביט בי במבט תמים וסיכם בפשטות 'אהה… זה בגלל שלא רצית שנראה שאת אוכלת מה שאסור לך?'.
התביישתי מהילד הקטן שלי. התביישתי מעצמי. הסתובבתי מיוסרת במשך שעות, ניסיתי לנתח את המצב והבנתי שמשהו בהתנהלות שלי לא מאפשר לי להצליח למרות שאני מלאת רצון טוב, ואפילו מתאמצת".
באותו שבוע קראתי פוסט ששירה כתבה. הייתה בו התייחסות לשיח שלנו מול האכילה. לתגובה של הנפש שלנו לכל אותם "איסורים", למנגנון ההישרדותי שכביכול רוצה להגן עלינו, אבל מחבל ברצונות והצרכים שלנו. הבנתי שטעיתי. ידעתי שאני לא אשמה, אבל לא חיפשתי רק לנקות את האשמה.
אני מחפשת פתרון, בוער בי להכיר בדרך הנכונה. כי אני רוצה לאפשר לגוף וגם לנפש שלי לחיות בשלום ובשלווה. לכן אני כאן".
היא נאנחת בהקלה ומתיישבת, מותשת קצת משחזור החוויה.
"תודה על הכנות והשיתוף" אומרת לה מישהי מתוך המעגל "חיזקת אותי". כמה נוספות מצטרפות בהסכמה, ותפארת מחייכת בתודה.
המשך בפרק הבא אי"ה…
את מוצאת את עצמך שייכת למעגל, ורוצה לשתף ברגע המכונן שלך?
אני מזמינה אותך לקחת חלק בסיפור שלי – שלך – שלה. שתפי אותי.
נשים ומשקל בלי סודות – כבר עכשיו את מרגישה קלילה ומשוחררת (:
