אפשר את הלב שלך לרגע?

הסיפור שכתבתי הוא סיפור בדיוני.

הוא הסיפור שלי, שלך ושלה,

ובאותה מידה הוא לא הסיפור של אף אחת.

שלא תטעי להצמיד אותו לחברה / שכנה / גיסה…

בפרק הקודם: "תודה לך מיכל, ריגשת אותי" פניתי אל מיכל נרגשת. "אני בטוחה שהחברות כאן מרגישות כמוני. העלית בי צמרמורת כשתיארת את רגעי התפילה שלך. זאת אולי הזדמנות לגילוי חשוף גם מצידי. אני רוצה שתדענה שכולכן נוכחות בתפילות שלי, בבקשה שלי לזכות ולהיות שליחה להביא כל אחת ואחת מכן למקום טוב ושמח יותר. באנה נשתמש בכוח התפילה גם כקבוצה כשכל אחת מאחלת ומבקשת עבור החברות שלנו כאן".

"אני אשכנע אתכן למה שווה לנו", קוראת חגית, "כי המתפלל על חברו נענה תחילה" היא צוחקת ומדביקה את החבורה כולה.

* * *

"טוב…" אומרת חגית "אם כבר השמעתי קול, אולי אתן גם אני הצצה למאחורי הקלעים אצלי. קוראים לי חגית, בחודש הבא אני חוגגת 40, ואני אמא לשמונה ילדים מקסימים ושובבים. זה נשמע כמו סוג של תירוץ לאכילה שלי? כי זה מה שהתכוונתי לומר" היא קורצת בחיוך שובב למעגל.

"ת'אמת, יש בי משהו קצת אימפולסיבי, ועכשיו אחרי שכבר ביקשתי לדבר אני קולטת שאני הולכת לשתף פה בחוויה ממש מביכה, וקצת מתחרטת. כבר התחלתי אז אני פשוט אסמוך עליכן שלא תשפטו אותי".

חגית מעבירה מבט במעגל, הנהוני ראש רציניים ועיניים מכילות ואוהדות נותנים לה את הבטחון לו היא זקוקה כדי להמשיך.

"יש לי ילדה מתוקה בת חמש. לפני תקופה היא הזמינה חברה לשחק איתה אחה"צ. כשהחברה עזבה שמתי לב שההתרגשות שיא שהייתה שם לפני שהחברה הגיעה התחלפה בשקט מוזר והבעת עצב לא אופיינית לסיטואציה. הקטנה טענה שהכל בסדר, אבל סירבה לאכול ארוחת ערב, וביקשה להתארגן לשינה. דבר חריג במיוחד.

אחרי שארגנתי אותה לשינה, וקראנו קריאת שמע, ניסית לדובב אותה שוב ולשמוע ממנה מה קרה עם החברה שגורם לה להיות עצובה כל כך. כשהיא משתנקת מבכי היא הסבירה לי שהיא לא רוצה לספר לי כדי לא להעליב אותי. הסברתי לה שאימהות לא נעלבות מילדות מתוקות, ואני רוצה לעזור לה להירגע. לבסוף היא פלטה את המשפט הנורא שהעיק עליה כל כך 'רותי אמרה לי שאני סתם כל הזמן משקרת שיהיה לנו תינוק ואת באמת סתם ש…' היא לא מעיזה לסיים את המשפט וגל בכי חדש מציף אותה".

"אני אוספת אותה הכי קרוב ומחבקת אותה חזק. 'היא אמרה שאני שמנה וזה מעליב אותך?' אני מנסה לשים את הרגשות שלי כרגע בצד ולתמוך בילדה שלי. 'כן' היא מהנהנת חזק ומביטה לי בעניים. 'אמא, את כועסת?'. 'לא. מה פתאום' אמרתי ונשקתי לה 'ילדות לא מתכוונות להעליב. אני רק מצטערת שהילדה שלי עצובה'.

אני לא אלאה אתכן. המשכנו בשיחה. התפללתי לה' שישים לי את המילים הנכונות בפה, אני חושבת שהתפילה שלי התקבלה כי הילדונת נרדמה עם חיוך על השפתיים. נשקתי לה והמשכתי לשבת שם בחדר החשוך, נותנת למחשבות להיכנס, והפעם בלי לגרש אותן".

את אמיצה! זורקת לה מישהי מהמעגל, אמיצה ומעוררת השראה.

"תודה" אומרת חגית "אני מקווה שאכן כך" היא מחייכת בביישנות לא אופיינית לה וממשיכה:

"הכאב של הקטנה עורר בי זיכרון די טרי כשבו אחת הנערות שלי עומדת אתי מול ארון הבגדים במשך רבע שעה כדי לבחור את הבגד המתאים להשתתפות באספת ההורים שלה. אני מתמללת את המחשבות שהייתי רגילה להדחיק. אני שומעת את עצמי מודה בכך שאני מבינה שהמשקל שלי הוא לא רק עניין אישי שלי, והוא משפיע גם על הילדים שלי".

"אני ברגע של כנות, עם יד על הדופק, אני מודה בכך שההשפעה על הילדים לא מתבטאת רק בנראות שלי. היא מתבטאת באנרגיה שחסרה לי, במצבי הרוח המתחלפים, בכבדות. כל אלו מתבטאים באימהות שלי.

אני שומעת מבעד לדלת שבעלי חזר הביתה ומחפש אחרי ברחבי הבית. אני מחליטה שהערב אפתח אתו שיחה ואבקש ממנו לעזור לי לקבל החלטה, כדי לא לתת לרגש שעלה בי כרגע להעלם שוב ולהחזיר אותי למסלול השגרתי. עם ההחלטה הזו אני קמה לקבל אותו, וכבר מרגישה הקלה"

חגית עוצרת, כאילו מתעוררת ונזכרת בפורום בו היא נמצאת. היא מביטה במעגל ומחייכת.

"זהו, דיברתי די. אלו עיקרי הדברים, וזאת הסיבה בשלה אני כאן. בחרתי לקחת אחריות. לעזור לעצמי להרגיש טוב יותר, ובכך להשפיע טוב גם על הסביבה שלי, בעיקר על המשפחה שלי היקרה לי כל כך".

"איזו אמא מדהימה" לוחשת מישהי מתוך המעגל. חגית מביטה בה, וזאת ממשיכה, והפעם יותר בקול "הכאב וחוסר הנוחות היו בך כבר קודם, אבל המצוקה של הילדים היא זאת שגרמה לך לקום ולעשות מעשה. אמא מיוחדת!"

"בהחלט", "נכון", "היא צודקת", נזרקות תגובות נוספות סביבה.

"תודה לכולכן" חגית אומרת ומתיישבת זקופה ומעודדת.

המשך בפרק הבא אי"ה…

את מוצאת את עצמך שייכת למעגל, ורוצה לשתף ברגע המכונן שלך?

אני מזמינה אותך לקחת חלק בסיפור שלי – שלך – שלה. שתפי אותי.

נשים ומשקל בלי סודות – כבר עכשיו את מרגישה קלילה ומשוחררת (: