פתקא טבא!
אני משתפת אותך במחשבות שעלו בי כשישבתי בסוכת "הטרם חג" שלנו.
אנחנו זוכות ומצוות לצאת מדירת קבע יציבה, מבוצרת וסגורה,
אל דירת עראי, חשופה לרוח ומכוסה בסכך פשוט.
משהו כאן הרגיש לי מקביל ומוכר.
כל השנה אנחנו עסוקות בלבצר את ה"קבע" שלנו.
לבנות שגרה, "להחזיק שליטה", לדעת בדיוק מה קורה מתי.
ואז מגיעה הסוכה ומזכירה לנו את היופי שבזמני, במשתנה ובגמיש.
אני מרגישה שהתובנה הזו רלוונטית במיוחד בתקופה הזו…
הרבה פעמים אנחנו מגיעות לתקופת החגים עם פחד גדול מ"איבוד השגרה".
הארוחות מתאחרות, הילדים בבית, התפריט עשיר בהרבה, והסדר המוכר משנה כיוון.
התגובה האוטומטית שלנו היא לנסות "לנצח את האתגר",
להציב מסגרת של כללים בתוך מציאות דינמית.
וכשבאופן טבעי זה לא מצליח, אנחנו נשברות בתסכול:
"הנה, שוב נהרסה לי השגרה".
אבל האמת היא שהחיים שלנו מעולם לא היו קו ישר וקבוע.
השגרה האמיתית שלנו היא בעצם רצף בלתי פוסק של חוסר שגרה.
חגים, שמחות, עומסים, ימי חול רגועים יותר וימים הפוכים לחלוטין.
הניסיון לבנות תזונה שמתאימה רק לתנאים מושלמים הוא משאלה לא מציאותית.
כשיושבים בסוכה, לומדים להכיל את הארעיות וליהנות ממנה.
הסוכה אינה בית יציב, והיא לא מנסה להתחרות בו.
היא עומדת ברוח מצויה בדיוק מפני שהיא יודעת לנוע איתה,
להיות גמישה ולא להישבר.
גם הבריאות שלך לא נמדדת ביכולת לשמור על דפוס קבוע.
היא נמדדת ביכולת לקבל את משב הרוח.
להסכים לשחרר מעט אחיזה,
להתענג על מאכלי החג בשמחה,
להכיל ימים שבהם מה שמוכר לך מקבל צורה אחרת,
ולדעת ששום דבר לא "נהרס".
שינוי בהרגלי האכילה שלך או סעודת חג עשירה הם לא נפילה,
הם חלק יפה בתנועת החיים.
וכשאת לא נבהלת מהשינוי הזמני,
קל לך מאוד לחזור לעצמך בנחת וברוגע.
שנזכה לשבת בצילא דמהימנותא,
להרפות מהמתח ומהחיפוש אחר שלמות,
ולמצוא שמחה אמיתית וקלילות – בנפש, בלב ובגוף.
מאחלת לך חג שמח ושליו!
שירה
